ציר זמן

מי שעקב אחרי התפתחות החברה מיום היווסדה ועד היום, הצליח לראות כי החלום הפך לממשי ואמיתי - חלום של מימוש הציונות. בתחילת הדרך זה היה חלום שנראה בלתי אפשרי להגשמה – קניית קרקעות ארץ ישראל והתיישבות יהודית עליהן. לאורך 2000 שנה חלמו יהודים את אותו החלום, אבל נדרשו הנסיבות ואנשי החזון המתאימים כדי להגשים אותו. הראשונים להתחיל במשימה היו חובבי ציון, אנשי העלייה הראשונה והברון רוטשילד עוד בשלהי המאה ה-19. בראשית המאה העשרים עסקה בכך חברת יק”א, החברה היהודית להתיישבות מיסודו של הברון הירש (JCA - The Jewish Colonization Association), וגם מוסדות ההסתדרות הציונית החלו להצטרף למשימה.

תחילה היתה זו קק”ל (הקרן הקיימת לישראל), שאותה הם הועידו לשמש כזרוע לגאולת קרקעות ארץ ישראל. במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 הצטרפה חברת הכשרת הישוב, גם היא מיסודה של ההסתדרות הציונית. ראשי החברה, פרופ´ אוטו ורבורג, ד”ר ארתור רופין וגואל הקרקעות יהושע חנקין, נחשבו למשוגעים בדורם. אך הם המשיכו לחתור לרכישה עקבית ומסיבית של קרקעות כדי ליצור רצף של טריטוריה בבעלות יהודית, שתיכבש בעבודה ובהתיישבות יהודית.מייסדי חברת הכשרת הישוב חלמו בגדול, ולא פעם נאלצו להילחם להגשמתו בתורכים מושלי הארץ ולהתאמץ רבות כדי להדביק באמונתם את מוסדות ההסתדרות הציונית. אלה נעתרו לבסוף – כי מלבד יכולתם המופלגת לחלום, ניחנו מייסדי חברת הכשרת הישוב גם בעיקשות, בחריצות, בשכל, במקצועיות ובהבנת המציאות הארץ-ישראלית. השילוב הזה בין חזון למעשה הוא הסוד הטמון ביסוד ההצלחה המפוארת.

שנים רבות עברו, העולם השתנה כמעט לגמרי. בארץ ישראל קמה מדינת היהודים – מדינת ישראל העצמאית והמשגשגת. ריבונותנו ובעלותנו על הארץ הן עובדה שאי אפשר לערער עליה. אך עדיין דרושים לנו אנשי החזון והמעשה שתעוזתם מצמיחה תוצאות שאיש מלבדם לא צפה. כזה הוא יעקב נמרודי, שהיתה לו התעוזה לרכוש את חברת הכשרת הישוב כשזו הוצעה למכירה בשנת 1987, ובעקבותיו הולך בנו עופר נמרודי, שהפך אותה לחברה חובקת עולם. באנשים שמובילים את החברה אנחנו מוצאים את אותן איכויות שמצאנו במייסדים – השילוב המושלם בין מעוף לראייה שקולה ומפוכחת של המציאות, אותו אומץ לב, מקצועיות ואחריות והיכולת לא להפסיק לרגע בעבודה הקשה.

הרצל, שהקים את ההסתדרות הציונית ב-1897, האמין בציונות מדינית. הוא קיווה שארץ ישראל תינתן לעם היהודי כזיכיון ("צ´ארטר”) על ידי אומות העולם. עד מותו בשנת 1904 פעל הרצל נמרצות להשיג את מטרותיו. חברת הכשרת הישוב היתה ביטוי להשקפה אחרת מקובלת גם כן – הציונות המעשית. תפיסה זו אומרת שבמטרה לקדם את היעדים המדיניים הציוניים, חייבים לעסוק בעבודה התיישבותית - רכישת קרקעות ברחבי ארץ ישראל והקמת יישובים חדשים עליהן.היה זה הקונגרס הציוני השמיני שהתקיים בשנת 1907, בו נשמע יותר ויותר קולם של תומכי הציונות המעשית. במהלך הקונגרס הוחלט על הקמתו של סניף ההסתדרות הציונית בארץ ישראל – "המשרד הארץ ישראלי". לצדו של המשרד אמורה היתה לפעול חברת הכשרת הישוב. ד”ר רופין נועד לנהל את שני הגופים בו-זמנית.

חברת הכשרת הישוב נרשמה כחברה בלונדון ב-20 בינואר 1909, בהון של 50,000 ליש”ט שנחלק ל-40,000 מניות בנות 1 ליש”ט כל אחת, ו-200 מניות-יסוד בנות 50 ליש”ט כל אחת. עם ייסוד החברה הגיע ההון המשולם ל-7,912 ליש”ט. הישיבה הראשונה של הדירקטוריון נערכה ב-14 במרס 1909 בעיר קלן שבגרמניה. החברה נועדה לסייע לבעלי היוזמה הפרטית ברכישת קרקעות ובהקמת יישובים חדשים. היא גם ראתה את תפקידה בעזרה ליישובם של פועלי העלייה השנייה. שמונה שנים לפני הקמתה של חברת הכשרת הישוב נולדה אחותה הבכירה, קק”ל. זו נועדה לגאול את קרקעות ארץ ישראל לצמיתות בעזרת תרומות העם היהודי. תקנותיה של קק”ל אסרו עליה למכור קרקעות. חברת הכשרת הישוב, ששמה לעצמה למטרה לעודד את התיישבותה של היוזמה הפרטית בארץ ישראל, היתה אמורה להתמודד עם קשיי הרכישה של קרקעות בארץ, לרכוש כברות שטח נרחבות, לחלקן לחלקות, לעסוק בפיתוחן, להקים עליהן תשתיות ליישובים חדשים ולמכור את הקרקעות המפותחות ליוזמה הפרטית. בכך ייחסכו מההון הפרטי כל אותם קשיים שעמדו בפני המושבות בעלייה הראשונה והשנייה ותרמו לכישלון מרביתן.

ארתור רופין נולד בשנת 1876 למשפחה ענייה, במחוז פוזן שעל גבול שלזיה. הוא למד משפטים והתעניין גם בכלכלה ובסוציולוגיה. בגיל צעיר הגיע למסקנה כי "אין עתיד לעם היהודי בעולם התרבות המערבי, שבו עתיד הצביון היהודי להיטשטש ולהיעלם”. הוא האמין כי ההתבוללות היא פתרון ליחיד אך לא לאומה. רופין סבר כי פתרון בעיית העם היהודי יימצא אך ורק במסגרת לאומית הנשענת על יסודות של עשייה והגשמה. בשנת 1907 נשלח רופין לארץ ישראל על ידי ההסתדרות הציונית כדי לבחון את מצב היישוב היהודי בארץ. הוא חזר לשולחיו עם דוח עגום. לדעתו סבל היישוב מזקנה ומהעדר התלהבות ציונית. בשנת 1908 התמנה רופין, שזה עתה מלאו לו שלושים ושתיים, על ידי ההסתדרות הציונית לעמוד בראש המשרד הארץ ישראלי. באותה שנה הוא פתח את המשרד ביפו. זמן קצר לאחר מכן נטל עליו רופין את תפקיד מנהל חברת הכשרת הישוב בארץ ישראל.

מלבד היותו איש מעשה מובהק היה רופין גם איש ספר. בספריו הוא תיעד פרקים נכבדים בתולדות המפעל ההתיישבותי הציוני בארץ ישראל ובכללו את חלקה של החברה להכשרת הישוב.

בשנת 1943 הלך ארתור רופין לעולמו.

פרופ' אוטו ורבורג נולד בשנת 1859 בהמבורג שבגרמניה. הוא נמנה עם גדולי הבוטניקאים. לצד עבודתו המדעית פעל רבות לקידום הציונות והיה מראשי הציונות בגרמניה. בשונה ממרבית ציוני מרכז אירופה ומערבה היה ורבורג מראשי הציונות המעשית. הוא שיזם את ייסודה של חברת הכשרת הישוב, העניק לה את שמה, עמד בראשה וליווה אותה עד יום מותו. ורבורג הוא שפעל לכך שקק”ל תשתתף בהון המניות של החברה. הוא עזר ביצירת קבוצות לרכישת קרקעות מהחברה לשם הקמת יישובים חקלאיים, והשפיע על ראשי הציונות בגרמניה, אנגליה, אוסטריה ורוסיה שירכשו את מניות החברה. ורבורג היה שותף, לצד מנהיגים ציונים נוספים, בהקמתה של האחוזה "מגדל" בגליל התחתון, מיסודה של חברת הכשרת הישוב.

פרופ' ורבורג לא הסתפק בעשייה בתחום החקלאי. הוא האמין שצריך לקדם גם את המגזר העירוני בארץ ישראל כדי ליצור חברה יהודית בריאה. לשם כך ייסד את חברת "פלשתינה נכסי דלא ניידי”, שרכשה קרקעות בתל אביב, הדר הכרמל וירושלים. לימים התמזגה חברה זו בהכשרת הישוב. ב-1911 מונה לנשיא ההסתדרות הציונית, תפקיד שבו שימש עד שנת 1920. אוטו ורבורג נפטר בשנת 1938.

עקב טהון נולד בשנת 1880 בלבוב שבפולין ועלה לארץ ב-1907 בשליחות הנהלת ההסתדרות הציונית, כדי להכשיר את הקרקע לפתיחת המשרד הארץ ישראלי ולפעול להקמת חברת הכשרת הישוב. יחד עם ד”ר רופין היה מנהלם של שני מוסדות אלה. במסגרת עבודתו במשרד הארץ ישראלי היה טהון מעורב בפעילות חוות הפועלים ושימש כמגשר בין הפועלים שרובם היו ממזרח אירופה, למנהיגי הציונות שהיו ממערב אירופה. כאשר הוגלה ד”ר רופין לתורכיה בימי מלחמת העולם הראשונה, היה ד”ר טהון מנהלה היחיד של חברת הכשרת הישוב.

משנת 1921 ועד מותו ב-1950 שימש כמנהלה הכללי של חברת הכשרת הישוב ובתפקיד זה היה אחראי לעיצוב דרכה, הישגיה ואתגריה. יעקב טהון נפטר בשנת 1950.

מאז ומתמיד עורר "העמק" את דמיונם של האבות המייסדים. חטיבת שטח ענקית בבעלות מספר מצומצם של בעלים ערבים, פוריות קרקעותיו, ומקומו כמקשר בין מישור החוף לגליל התחתון והעליון, הפכו את עמק יזרעאל למושא כיסופים. מאז ראשיתה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נתנו את עינם בו חולמים ומגשימים. אחד מהם היה יהושע חנקין – גואל האדמות. בראשית המאה ביקש חנקין לרכוש כעשרת אלפים דונם מאדמות הכפר פולה שבמרכז עמק יזרעאל. הוא קיווה שחברת יק”א שעבורה ביצע באותו זמן רכישות קרקע בגליל התחתון, תסכים לממן את הרכישה.

כשהגיעה העת לחתום, חתם ללא קבלת אישור מיק”א. זו סירבה לאשר את החוזה וחנקין, שלא רצה להפר את הבטחתו למוכר הערבי, הציע לחברת הכשרת הישוב לרכוש את הקרקע; אלא שלהכשרת הישוב לא היה ההון הדרוש. רופין שכנע את קק”ל לרכוש שליש, ואת שאר הממון גייס מאנשים פרטיים. עדיין צריכה הייתה החברה להתגבר על התנגדות התורכים לרישום הקרקע בטאבו על שם הבעלים היהודים. נדרשה נסיעה לביירות, ולאחר שהפקידים התורכים דחו אותם ימים רבים ב”בוקרה” (מחר בבוקר) הצליחו לבסוף להשיג את שטר המכר, הנקרא "קושאן". אלא שאז נתקלה החברה בהתנגדות הפלחים הערבים שעבדו את הקרקע באריסות מהמוכרים הערבים. זו היתה תופעה נפוצה, שתחזור ותישנה כמעט כל אימת שהכשרת הישוב תבצע רכישות קרקע בעלות חשיבות. לכן נדרשו מהחברה משאבים נוספים לפינוי האריסים ופיצויים, שייקרו את מחיר הקרקע. לא קל היה לפנות את האריסים ממקומם. תגרות שפרצו במקום בין יהודים לערבים הסתיימו במחיר דמים. אך כל אלה לא מנעו את הקמתו של היישוב מרחביה.

מראשיתה סברה ההסתדרות הציונית שיש לשלב בבניין הארץ את ההתיישבות החקלאית עם ההתיישבות העירונית. ללא האחרונה גם לראשונה לא תהיה תקומה. כך ביצעה החברה להכשרת הישוב, ולפניה חברת"פלשתינה נכסי דלא ניידי", רכישות קרקע נרחבות בערים. לאחר מלחמת העולם הראשונה גברו קניות הקרקע העירוניות של הכשרת הישוב.תל אביב שנוסדה באותה שנה, ובה נוסדה חברת הכשרת הישוב, היתה אחד מיעדי פעולתה של החברה. בתי תל אביב שזה עתה הוקמו היו מוקפים חולות. ברור היה לרופין כי יש להרחיב את תחומה של תל אביב. הוא ניסה לבוא בדברים עם בעלי השטח המקיף את השכונה החדשה. הללו, כיוון שידעו כי השטח הזה חיוני להתפתחותה של העיר, הפקיעו את מחירו. לעומת שטח זה, היו השטחים שעל שפת הים זולים, ורופין החליט לקנותם בינתיים ויהי מה. בעיני רופין היתה קנייה זו טובה מלא כלום, והוא אכן הוציא אותה לפועל בשנת 1912, למרות שגזלה את כל הונה של הכשרת הישוב.

את השטחים שקנה מסר לקואופרטיב "בעלי מלאכה", שנוסד על מנת להקים בתים קטנים על קרקע זו. לשאר השטח הכין רופין תוכנית חלוקה למגרשים, וכשנסע לרוסיה בשנת 1913 פרסם את האפשרות לקנותם בכתב העת הציוני "ראזסבייט". מחיר המציאה של 1,000 רובל לחלקה קסם ליהודי רוסיה, והם מיהרו לקנות את המגרשים.

מאוחר יותר הורידה תהפוכת גורל נוספת, המהפכה הרוסית, את היהודים מנכסיהם. חלקם הגיעו לארץ עניים ואביונים חמש או שש שנים לאחריה. הם זכרו במעומעם כי קנו חלקת אדמה, וכלל לא קיוו כי חלקה זו תביא להם תועלת. והנה נודע להם מפי רופין, כי חלקתם "שרירה וקיימת וגם הכפילה ושילשה את מחירה". לרבים היו מגרשים אלה למקור מחיה בארץ.

רופין ביקר בחיפה לראשונה בשנת 1907 וקיבל רושם קשה על המקום. בחיפה ישבו אז כ-3,000 יהודים, פזורים על פני כל העיר. חיפה היתה מזוהמת ותנאי הדיור בה קשים. מעטים מצאו להם דירות במושבה הגרמנית, שאותה בנו הטמפלרים וטיפחו את גניה.

אבל יש תפנית בעלילה: בשנת 1908 הגיע לארץ הד”ר פאול חיים, מנהל "אגודת יהודי גרמניה”. מטרתו היתה למצוא מקום להקמת בית ספר טכני גבוה. מיקומה של חיפה מצא חן בעיניו, ולשמחתו של רופין הוא ביקש ממנו לסייע במציאת חלקת אדמה במורד הכרמל הצפוני. המקום שנבחר צפה אל פני הים וגם היה מרוחק מהעיר התחתית המזוהמת.

כשהתחילה ב-1909 בניית הטכניון, התגלה כי האזור יועד על ידי הממשל להקמת מרכז תחבורה. תוכנית זו היתה עלולה לגרום להאמרת מחירים. רופין גם חשב שלא ראוי שמוסד יהודי להשכלה גבוהה יעמוד בלב קרקע ערבית. לפיכך, הציע לפרופ' ורבורג שגר בברלין, לייסד חברה לצורכי רכישת קרקעות עירוניות (הלוא היא חברת "פלשתינה נכסי דלא ניידי”, שיהדות גרמניה מימנה באמצעותה רכישת אדמות רבות באזור). תוך זמן קצר נאסף הכסף וניתן היה לרכוש חלקות רבות סביב בניין הטכניון. לימים הפך האזור לשכונה הידועה - הדר הכרמל.

בשנת 1913 הובא לידיעתו של רופין כי הלורד גריי היל מבקש למכור את מעון הקיץ שלו על הר הצופים. הלורד האנגלי קנה לעצמו את המעון שלושים שנה קודם לכן והיה מבלה בו בכל שנה. משזקן והמסע הכביד עליו, ביקש למכור את השטח תמורת 350 אלף פרנק. מעדיף היה למכור את השטח ליהודים כי האמין, למרות היותו נוצרי, "בחזון הנביאים שסוף סוף תקום הארץ להיות לנחלה לעם היהודי".

רופין, כמו מנחם שינקין ודוד ילין לפניו, סבר כי הר הצופים הוא המקום האידיאלי להקמתה של האוניברסיטה העברית. מפעל האוניברסיטה העברית בירושלים נועד להגשים את המימוש התרבותי הציוני בארץ ישראל, ובאמצעותו ניתן להשיג יעדים מדיניים. למיקומה של האוניברסיטה נודעה חשיבות עליונה. הר הצופים, שממנו נשקפת ירושלים כולה ומכל מקום בירושלים נשקפת פסגתו, היה המתאים ביותר למפעל זה. כך יכלה האוניברסיטה העברית להצטרף לשורה של מוסדות לא יהודיים שהוקמו על ההר להשגת מטרות מדיניות. רופין הנלהב מהצעת המכירה של פסגת ההר, מיהר לפנות למרכז "חובבי ציון” שבאודסה וביקש את סיועם ברכישת המקום. תרומתם בסך 30 אלף פרנק היתה חשובה אך לא מספקת.

בפסח 1914 טיילו בארץ האחים מווילנה, יצחק לייב ובוריס גולדברג, וגם הם התלהבו ממקומו של מעון הקיץ. באביב 1914 ביקש הלורד גריי היל לסיים את עניין המכירה, ורופין שחשש כי יחמיץ את ההזדמנות הציע לו לקבל את 30 אלף הפרנקים כמקדמה שתבטיח את אופציית השלמת הרכישה מאוחר יותר. הוא עשה זאת בלי להיוועץ באיש, בתקווה ש”העם היהודי יעמוד לצדי ולא יכלימני”.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוכרח הלורד גריי היל לשוב לאנגליה, וחליפת מכתבים איתו היתה בלתי אפשרית. אבל כאן האיר המזל פנים לרופין, משום שיצחק לייב גולדברג הצליח מאוד בעסקיו בזמן המלחמה והעביר בשנת 1918 חלק נוסף מהסכום שנדרש לרכישת האחוזה. חברת הכשרת הישוב ביצעה רכישות נוספות בסביבת אחוזתו של הלורד גריי היל וכך תרמה גם היא להגשמת חלום האוניברסיטה העברית. בסוף מלחמת העולם הראשונה הונחה אבן הפינה לבניית האוניברסיטה, והשאר היסטוריה.

יהושע חנקין נולד בשנת 1865 ועסק במשך כל ימי חייו בגאולת קרקעות ארץ ישראל. חנקין היה בקיא בכל שנדרש להגשמת ייעוד זה: הכרת מנהגי האוכלוסייה הערבית, תרבותה ושפתה, חוקי הקרקע, התחקות אחר קרקעות המוצעות למכירה, כושר הבחנה בין קרקע חשובה יותר וחשובה פחות לצורכי המפעל ההתיישבותי היהודי, יכולת נדירה להעריך את מחירי הקרקעות וכושר מיקוח. הוא היה האיש הנכון במקום הנכון. מפת רכישות הקרקע של החברה להכשרת הישוב וקק”ל עד סוף שנות השלושים, נקבעה במידה רבה על ידו.

חנקין מונה למנהל בחברת הכשרת הישוב בשנת 1932, ועד יום מותו היה חבר הדירקטוריון. חנקין ניחן בשילוב של חזון ומעשה גם יחד. הוא הצליח להזיז הרים. הוא מעולם לא ויתר על חזונו, ובעיקשות בלתי מתפשרת חיכה לשעת הכושר כדי להגשימו. חנקין לא פעל על פי שיטה קבועה מראש, אלא מתוך אינטואיציה. כל חייו היו קודש לגאולת הקרקע והוא התנזר מכל השאר. חייו הצטיינו בסגפנות יתרה. הוא לא היה בעל אמצעים, ותמיד סיכן את עצמו ואת הונו האישי למען רכישת עוד קרקעות. "מעבר לתכונות המפורסמות, כלומר עוז רוחו הדרוך ללא בדיחות דעת וללא קלות ראש", מספר עליו עמינדב אשבל, לימים מנכ”ל הכשרת הישוב, "חנקין היה נאמן לאנשים שסייעו לו, וכשהם היו זקוקים לעזרתו, הוא נתן להם אותה ללא סייג."

יהושע חנקין נפטר ב-1945. את קברו חצב לו מראש למרגלות הר הגלבוע, ליד קברה של אולגה חברת חייו הנאמנה.

אין כמעט סיפור אחד של רכישת קרקע באותם ימים, שאינו סיפור של הצלחה כנגד כל הסיכויים.

לא רק שהיה קשה לחתום על הסכמים - גם השינויים הפוליטיים הרבים טרפו בכל פעם את הקלפים. בגלל מלחמת העולם הראשונה התבטלו הסכמים שכבר היו לחנקין עם בעלי האדמות בעמק יזרעאל. חשש זה המריץ את חנקין והוא החליט לערוך חוזה על שמו. הוא קיווה שבכל מקרה ייענו להצעתו חברות פרטיות, ואולי יתעניין בכך גם הברון דה רוטשילד. תנאי החוזה היו קשים וקנס גדול איים על המבטלים.

בסופו של דבר רכשה חברת הכשרת הישוב את השטחים עבור קק”ל. כך קרה גם במרבית שטחי העמק האחרים.

התקשרות בחוזה לרכישת תל עדש שבעמק יזרעאל נערכה גם היא עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. במשך עשר שנים עובדה האדמה על ידי קבוצת פועלים. רק בשנת 1921 התאפשרה העברתה בטאבו. מגוש זה נמכרו לחברה הפרטית "קהילת ציון” 8,000 דונם לייסוד בלפוריה. על שאר השטח הוקמו המושב תל עדשים, קבוצת מרחביה ומושב מרחביה. בנוסף ליגור, רכש חנקין שטחים נוספים באזור והתקשה אחר כך למוכרם. התברר לו שהמחיר ששילם היה גבוה מדי יחסית לשטח, שהיה ברובו הררי, ולא התאים לעיבוד חקלאי. מאוחר יותר גילה חנקין כי מה שנמכר על המפה כ-19 אלף דונם, היה במציאות, בקושאן, קרוב לשבעת אלפים דונם בלבד. העניין הסתבך ועבר לבית דין לקרקעות.

בשנת 1922, בזמן שהחברה היתה בעיצומן של קניות נרחבות בעמק יזרעאל, נודע כי הפטריארך היווני בירושלים מבקש למכור שטחים נרחבים במערבה של ירושלים לכיסוי חובות הכנסייה. שוב עשה רופין מעשה. חברת הכשרת הישוב חתמה חוזה עם הפטריארך, שעל פיו רכשה בבת אחת כברות שטח נרחבות בירושלים. רכישות אלה נתנו דחיפה עצומה להתפתחות היישוב היהודי במערב ירושלים. במידה רבה הביא צעד זה להבטחת עתידה של מערב ירושלים כחלק ממדינת ישראל באותן שנים שלפני איחוד העיר. 

השכונות החדשות שתוכננו על ידי אדריכל החברה ריכרד קאופמן, משכו אליהן משקיעים מבחוץ. כך קמה שכונת תלפיות שבדרום העיר, נסלל רחוב ממילא, נסללו רחובות בן יהודה והמלך ג'ורג' – שם הלך והתפתח המרכז המסחרי החדש של העיר סביב כיכר ציון; הוקמו השכונות גבעת אליהו – המשכה של תלפיות, ורחביה. בשכונת גנים זו הוקמו המוסדות הלאומיים: הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד.

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, עם נסיגת הגרמנים, ביקשו תושבי המושבה הגרמנית בחיפה למכור חלק מאדמתם שמחוץ למושבה. כך נרכשו בין היתר אדמות הכרמל המערבי והכרמל המרכזי. מיד עם הכיבוש האנגלי התקשר חנקין בחוזה חכירה על אדמת רושמיה. כשהוסר הממשל הצבאי, מיהר לקנות את נווה שאנן. בשנת 1921 קנה את חלק הארי של אדמות הקישון וההר שבין נווה שאנן ובין דרך נצרת.

בעמק זבולון עשה חנקין כדרכו, וביצע את הרכישות בתכנון, בשכל ובסבלנות. בשנת 1924 רכש 65 אלף דונם, בתוכם חוף הים של חיפה. שטח בשיעור כשני שלישים מקנייה זו עבר לחברת הכשרת הישוב.

אדמות כפר עטא ומג'דל היו קשות לרכישה משום שהיו להן הרבה בעלים, והשותפים לא הסכימו ביניהם על מכירת הקרקע. ואם לא די בכך, על חלק מהאדמות ישבו בדואים שתבעו חזקה משום שלטענתם האדמות הוזנחו על ידי הבעלים.

חנקין לא שקט עד שהשיג ייפוי כוח מכל הבעלים כבא כוחם. על כן איש לא יכול היה לרכוש את האדמות ללא אישורו. לימים נרכשו אדמות עמק זבולון על ידי חברת הכשרת הישוב, "קהילת ציון” וקק”ל; עליהן הוקמו בין היתר הקריות.

מחזונו של סיר פטריק גדס למציאות דהיום.

הרעיון
טיוטא של תוכנית בניין עיר לתל-אביב, מאי-יוני 1925.התוכנית הראשונה והיחידה ששורטטה על ידי סיר פטריק גדס עבור העיר תל-אביב (בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים)

האמצעי
תכנון כללי לתל-אביב, שלהי 1925תכנית חלוקת מגרשים (פרצלציה) מלאה ראשונה, ששורטטה על ידי על-ידי המחלקה הטכנית של עירית תל-איב, בדיוק לפי הטיוטא שהציג סיר פטריק גדס.ספטמבר-דצמבר 1925 (חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ).

לאחר הצהרת בלפור הוסתו האריסים הערבים על ידי תעמולה לאומנית ערבית. לפיכך נזהרו השלטונות האנגלים שלא לעורר את חמתם. אווירה זו גרמה למתחים סביב רכישת האדמות בארץ ישראל.

בהרבה משאים ומתנים עם המוכרים הערבים התברר לרופין ולחנקין כי השטחים המוצעים למכירה גדולים בפועל מהשטחים הרשומים בשטרי המכר בקושאנים. היתה זו אחת השיטות שנקטו בעלי הקרקעות כדי להקטין את המסים ששילמו לממשלה. לכן היה צורך להחתים את האפנדים והפלחים על הצהרה כי השטח הנדון אכן גדול בפועל מן הרשום בשטר המכר. לשם כך היה צורך לבצע מדידות מדויקות. אלה יכלו להתבצע רק בהסכמת כל אנשי הכפר, אך אלה סירבו לאפשר מדידות כאלה. כך היה למשל עת עסקה החברה ברכישת אדמות ג'ליל ואל-חרם, שעליהן הוקמה הרצליה.

המוניטין של חנקין ורופין פעלו לטובתם. השניים כבר היו ידועים בקרב הציבור הערבי בשל העסקה המוצלחת שחתמו בעמק יזרעאל עם משפחת סורסוק. הערבים היו נכונים לעשות עסקים עם חנקין. במשך שנתיים שקד חנקין על כל הדרוש כדי להביא לידי גמר את חתימת החוזה של הכפרים ג'ליל ואל-חרם. אבל לאחר שסיים את כל המדידות והמשאים ומתנים גילה חנקין כי אזל הכסף בקופתה של החברה.

חברת הכשרת הישוב כינסה את ההנהלה הציונית ואת קק”ל כדי לשמוע את דעתן. על דעת חנקין, ועל דעתו של מנחם אוסישקין שעמד בראש קק”ל ובראש ההנהלה הציונית בארץ ישראל, הוחלט לבצע את החתימה. באותה עת שהה רופין בארצות הברית לשם גיוס כספים. התקווה היתה שגיוס הכספים של רופין יבוא לעזרתם. ואכן, חברת "קהילת ציון” בארה”ב יחד עם חברת הכשרת הישוב רכשו את אדמות הכפרים. כך נסללה הדרך להקמתה של הרצליה.

ראשיתה של בת ים קשורה בהתארגנותה של אגודת "בית וגן” שביקשה להקים לחבריה שכונה חדשה. בין חברי האגודה נמשך ויכוח חריף על מיקומה. האם תיבנה מצפון ליפו או מדרום לה? מאיר דיזנגוף שהיה כידוע ראש העיר תל אביב שלל את ההליכה דרומה, מחשש שהדבר יפגע בהתפתחותה של תל אביב. רופין חשב שלא תהיה זו הפרעה אלא להפך, יתפתחו שתי הערים זו לצד זו. לבסוף היתה יד המדרימים על העליונה ונמצאה אדמה מתאימה – אדמת ג'בליה שמדרום ליפו. תכונות המקום – האוויר הצח, המרחבים, הים והחוף – הם שהכריעו את הכף. בעוד הוויכוח בעיצומו, קנתה הכשרת הישוב במקום שטח רצוף של 22 אלף דונם.

אבל הגורל לא האיר פנים לבת ים. המאורעות האטו את קצב התפתחותה. במאורעות 1929 פונתה השכונה. כשהושב השקט על כנו חזרו התושבים, והשכונה החלה להתאושש. לא עברו שנים מועטות ואז פרץ גל נוסף של מאורעות שהחלו בשנת 1936 ונמשכו עד 1939.

היתרונות הגדולים של אדמות צפון הנגב הם פוריותן והעובדה שהן משתרעות על פני מישור. האדמות האלה הלהיבו את דמיונם של האבות המייסדים. האוויר היבש, העדר הקדחת והעובדה כי הן מיושבות בדלילות על ידי שבטים בדואים, כל אלה נראו מצוינים להתיישבות יהודית גדולה. אבל, לכולם היה ברור כי גאולת הקרקעות תהיה כרוכה בפתרון בעיית המים. הוצעו מספר פתרונות, וביניהם: הקמת סכרים שיעצרו את מי הגשמים, המופיעים בנגב בצורה מרוכזת ונשטפים אל הים, או קדיחה לעומק האדמה כדי לעקוף את השכבות שבהן המים מלוחים.

חברת הכשרת הישוב כזרוע ההסתדרות הציונית לרכישת קרקעות, לא פסחה גם על הנגב.

ככל הפרשיות של גאולת הארץ היתה גם פרשת גאולת הנגב מלווה בדרמות והצריכה אומץ לב, סבלנות והרבה טקט. רק הודות לסמכות המוסרית ולכבוד שרחשו הבדואים לאנשים שטיפלו בנושא – חנקין ומשה סמילנסקי, ולעוזריהם כמו האחים דנין ואחרים – הסתיימה הרכישה בכי טוב. לפני הכול היה צורך לחשוב איך לפתות את הממשל הבריטי לאשר קניות נרחבות. חנקין הציע כי היהודים ירכשו שטח כפול מכפי צורכם האמיתי וימסרו את חציו לבדואים. כמו כן ייתנו להם מים מאותו מקור שיינתן ליהודים.

בינתיים נתקלו חברי הנהלת הכשרת הישוב בבעיות משפטיות סבוכות בתחום רישום הקרקע, שכן קרקעות הנגב מעולם לא היו רשומות על שם הבדואים מוכרי הקרקעות.

גם על גאולת אדמות באר שבע לא פסחה החברה. בתיווכו של סמילנסקי, שגייס קבוצות יהודים מאנגליה ומדרום אפריקה, נקנו שטחים רבים בעיר ובסביבתה. החברה מיהרה לעבד את האדמה. היתה זו הדרך המקובלת להוכיח בעלות, ובכל מקום נראו יהודים על טרקטורים חורשים את אדמת הנגב.

עמק החולה הפורה עורר כבר בסוף המאה התשע-עשרה יוזמות של ייבוש. כבר בשנת 1908 ביקש פרופ' ורבורג מההסתדרות הציונית לרכוש זיכיון על החולה, אך לא מצא אוזן קשבת. בשנת 1914 מסרה ממשלת תורכיה זיכיון על עמק החולה לידי משפחות סורסוק וביהום כדי שייבשו את האגם ויכשירו את השטח לעיבוד. מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לניסיון הזה, וממשלת המנדט נתנה לבעלי הזיכיון המקורי ארכה לבצע את התוכנית. בשנת 1924 פנו בעלי הזיכיון להנהלה הציונית בהצעה למכור את הזיכיון. עוד בשעה שטיפל ברכישת עמק יזרעאל ועמק חפר ביקש חנקין לרכוש את עמק החולה, אולם רק בשנת 1933 הצליח להשיג את הזיכיון הנכסף עבור חברת הכשרת הישוב.

שטח הזיכיון הקיף כ-57 אלף דונם, ומזה עתידים היו להימסר לידי הערבים על פי דרישת הממשלה 15 אלף דונם. המשא ומתן עם הממשלה היה מורכב מאוד, ונדרש הסיוע של מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית משה שרתוק [שרת] ושל חיים ויצמן שעמד בראש ההסתדרות הציונית. גם ההון לרכישת הזיכיון היה עצום. קק”ל לא יכלה להשתתף בקנייה, ועל כן התקשרה הכשרת הישוב עם שורה של בעלי הון וחברות פרטיות שאותן ייצג משה סמילנסקי, ויחדיו רכשו את הזיכיון. המעמסה הכספית שהוטלה על חברת הכשרת הישוב ברכישת הזיכיון היתה עצומה, תקוותיה כי קק”ל תיכנס בנעליה וכך תיטול ממנה מעמסה זו נגוזו.

בסוף 1934 הוזמנו המהנדסים פלמר וטריטון מלונדון להציג דוח על היתכנות ייבוש אגם החולה. בחוות דעתם הם כתבו כי מפעל הייבוש לא יצא לפועל אם לא ייכלל בתוכנית גם החלק שמצפון לחולה. מכיוון ששטח זה הועיל בעיקר לערבים, הסכימה הממשלה הבריטית לתוכנית רכישתו. בשנת 1951 הוחל בביצוע הייבוש, אבל הדבר עורר התנגדות של חובבי טבע. אלה התארגנו ויצרו את "החברה להגנת הטבע". המתנגדים טענו כי התערבות האדם בטבע עלולה להביא להרס האיזון הטבעי של החי והצומח. בעקבות מאבק זה הוכרז ב-1964 החלק הדרומי של האגם המיובש שמורת טבע מוגנת.

במרוצת השנים הסתבר כי לייבוש האגם והביצות יש השלכות סביבתיות חמורות מעבר לאובדן צמחים ובעלי חיים. הכבול היבש התכווץ וגרם לשקיעת פני הקרקע, הרוחות המזרחיות הסיעו כמויות גדולות של כבול והשקיעו אותן במקומות מרוחקים, קרקעות הכבול נדלקו לא אחת ובערו במשך שבועות, ועיבודן הציב קשיים רבים בפני החקלאים. כמו כן התברר שהייבוש גרם בעקיפין לפגיעה באיכות מי הכנרת. חמישים שנה לאחר הייבוש, הוחלט להחזיר את עמק החולה לתצורתו הראשונית, ו-1,000 דונם של אדמת כבול הוצפו במים.

בעשור הרביעי לקיומה ניחתו על חברת הכשרת הישוב אסונות גם מבית.אין זה מפתיע כי על רקע מלחמת העולם השנייה והשואה, תשלומים על קרקעות שכבר נקנו על ידי ההון הפרטי באירופה חדלו להגיע.מצבה של הכשרת הישוב היה בכי רע.

בשנת 1943 נפטר הד”ר רופין, שהיה אביה-מייסדה ומגשימה של החברה.שיפור במצבה הכלכלי של החברה הגיע מכיוון בלתי צפוי בשנות המלחמה. הגייסות הבריטיים החלו להזרים לארץ שפע של כספים, והתרבו אפשרויות העבודה בתוך המחנות הצבאיים ולמען הצבא.

תעשייה שלמה התפתחה בשל צורכי הצבא. התעסוקה בארץ גאתה, השתפר מצבם הכלכלי של התושבים ואיתו הרצון לרכוש בתים.

בשנת 1943 רכשה החברה את חולות ראשון לציון, מתוך חזון להופכה לעיר קיט בעתיד.

רגע של נחת: בשנת 1950 הוכפל הונה של החברה. כיוון שהחברה היתה רשומה באנגליה, היה הון מניותיה רשום בלירות שטרלינג, למרות שהיא פעלה בישראל וכל רכושה הוחזק בישראל. כתוצאה משער החליפין התעוררו קשיים שונים, בעיקר בקשר למניות-הבכורה. לכן הוחלט ב-1951 כי הפתרון הטוב ביותר הוא להמיר את מניות-הבכורה במניות רגילות.

ב-13 בנובמבר 1953 נרשמה חברת הכשרת הישוב כחברה ישראלית, הפועלת במקום החברה הקודמת הרשומה באנגליה. משרדי החברה עברו לבית הכשרת הישוב בבניין שנרכש ברחוב הלל שבמרכז ירושלים, שם יהיה משכנה שנים רבות.

בעקבות העלייה הגדולה מכל קצווי תבל אל המדינה החדשה שזה עתה נולדה, נוצר בשנות החמישים צורך דחוף בסיפוק מקורות פרנסה. חברת הכשרת הישוב החלה לבנות מבני תעשייה להשכרה, מושג שקודם לא היה קיים בארץ. בתיאום עם עיריית חיפה החלה החברה לפתח אזור תעשייה סמוך לחוף שמן.
בשיתוף עם משקיעים מארצות הברית הוקמו הבניינים הראשונים והושכרו לבעלי מלאכה. התחלה צנועה זו נתנה תנופה לפיתוח אזור תעשייה גדול בחיפה.
כדוגמת אזור התעשייה בחיפה יזמה החברה מפעלים דומים באזורים אחרים, ביניהם צפת, בני ברק ויפו.

באותה עת השלימה החברה בירושלים את בניית הבניין הגדול ברחוב המלך ג'ורג', הלוא הוא בניין פיגמליון, וכן נשלמו בנייני דיור ברוממה בחיפה ומבני תעשייה באזור הנמל.

שנות השישים היו שנים מוצלחות להכשרת הישוב. הון המניות של החברה גדל והוכפל רכושה הקרקעי. באותן שנים התרחבו שיתופי הפעולה עם חברות העוסקות במקרקעין, כמו "מקרקעי מרכז בע”מ" לפיתוח אזור מסחרי בצפון תל אביב, ו"רבד חברה לפיתוח בע”מ" לפיתוח שטח חולות ראשון לציון. חברת "רבד” הוקמה כאחראית לפיתוח חולות ראשון לציון.

חברת הכשרת הישוב הקימה את "חברת שיכון ופיתוח בע”מ” בשותפות 50-50 עם הממשלה. מטרת החברה החדשה היתה גיוס הון מהציבור על ידי הנפקת מניות לקניית קרקעות ופיתוחן. גם בחברת "אזורים בע”מ” היה לחברת הכשרת הישוב חלק. יחד עם שיכון ופיתוח היתה לחברה מחצית הבעלות. המחצית השנייה היתה של הממשלה. כמו כן יצרה החברה שותפות עם חברת "כלל” בשני פרויקטים בירושלים: בשכונת קטמון וברחוב הלל.

בתחילת שנות השישים פנו גורמים ממשלתיים לחברה וביקשו ממנה להשתלב בענף המלונאות. החברה ראתה בענף זה דרך להרחיב את פעולתה ודרך נוספת לפיתוח מקרקעין וניהולם. היא הקימה חברה-בת בשם "מלונות הכשרת הישוב בע”מ” (מנהל החברה מ-1962 היה שלום דורון). את השליטה במלון השרון בהרצליה רכשה החברה בשנת 1964. במלון היו אז 146 חדרים.

זמן קצר אחר כך יזמה החברה מהלך ראשון מסוגו והקימה מגדל דירות ובו 132 יחידות, שמרביתן נמכרו לתושבי חוץ כיחידות של מלון דירות. ממהלך זה התפתח המושג של רכישת דירת מלון שהיא כעין בית שני בארץ. כך הוגבר גם הקשר עם יהודים מהתפוצות, איתם ועם בניהם ובני בניהם.

אז, החל פיתוח השטחים הציבוריים במלון: נבנה אולם כנסים מפואר ומכון בריאות חדיש. עוד לפני קום המדינה היתה החברה שותפה ב”חברה לפיתוח טבריה בע”מ”, אשר בין נכסיה היה מלון "גלי כנרת”. בשנת 1966 רכשה החברה שליטה מלאה במלון, ואל 60 החדרים הקיימים הוסיפה מגדל ובו 66 חדרים נוספים. המלון ממוקם על חוף הכנרת ונוף עוצר נשימה נשקף ממנו. המלון האיכותי משך אליו במרוצת השנים אורחים נכבדים רבים, בהם ראשי ממשלה, שרים ודיפלומטים. דוד בן גוריון היה מתארח דרך קבע במלון והצוות הכיר את העדפותיו הקולינריות בעל-פה.

מפעל הפיתוח והשיקום של מרכז ירושלים נפרש על פני שנים רבות. עוד בשנת 1946 החלה החברה בהקמה של אזור מסחרי. החלקה שברחוב המלך ג'ורג' 28, סמוך לגן העצמאות, יועדה לבניין של 200 משרדים. לאחר שנים רבות של תכנון, נפתח בשנת 1970 בית המשביר, על פי תוכניות של האדריכל דוד אנטול ברוצקוס.  

בית "המשביר" היה הבניין הציבורי הראשון שנבנה בתנופת הבנייה בעקבות היציאה מהמיתון הכלכלי לאחר מלחמת ששת הימים. זה היה בניין ראשון מסוגו שנבנה בארץ. המבנה הקובייתי של הבניין מחקה סגנון בנייה של קניונים אמריקאיים. לכבוד היזמים והבונים הוכרזה הרחבה שבחזית הבניין "כיכר הכשרת הישוב”. בהמשך רחוב המלך ג'ורג' בירושלים נבנה באותן שנים גם בניין מגדל העיר, שבנייתו הסתיימה בראשית שנות השמונים.

הכשרת הישוב התגאתה תמיד בפיתוח עיר הבירה, ובעשור זה עסקה בהקמת שני פרויקטים מרשימים בירושלים. הראשון בהם היה הקמת בניין סנסור במרכז העיר.

עוד בראשית המנדט, כפי שכבר נוכחנו לדעת, רכשה חברת הכשרת הישוב את האזור שלימים הפך להיות מרכז ירושלים מידי הכנסייה היוונית. בעזרתו של האדריכל ריכרד קאופמן חולק השטח למגרשים. לאחר דחיות ועיכובים שנבעו בעיקר מחילוקי דעות עם הרשות המקומית, נמכרו החלקות למשקיעים שונים. את המגרש שעליו עומד כיום בניין סנסור רכשה חברת "קהיליית ציון"; בתחילת שנות העשרים נקלעה החברה לקשיים כלכליים והמגרש נמכר למרי ויניק, מיליונרית אמריקאית.

שטח נרחב במרכז ירושלים היה שייך שנים רבות להכשרת הישוב, אבל בלב השטח במעלה רחוב המלך ג'ורג', היכן שניצב כיום בניין המשביר, עמד לו אי זר, מין מובלעת שבעליה הגרמנים לא הסכימו למכור אותה. על מובלעת זו עמד בניין טליתא-קומי. רק בשנות החמישים אפשר היה לחדש את המו"מ עם הבעלים, ולבסוף השתלמה הסבלנות והמגרש נמכר. את הרכישה ביצעה חברת הכשרת הישוב יחד עם אפריקה ישראל. לימים נקרא פרויקט הבנייה על שטח זה "בנייני מידות".  ברחבה שבחזית בניין המשביר הוצב כעבור שנים אחדות מבנה סמלי, שהוא שחזור של חלק מבית טליתא-קומי שעמד בסמוך ונהרס כדי לפנות מקום לבניין משרדים שנבנה במקומו. המבנה הוצב כפסל סביבתי, שהיווה פשרה בין היוזמה הנדל"נית שחייבה את הריסת הבניין לבין תומכי שימור המבנה המקורי.

בשנת 1987, בעודו מתגורר לרגל עסקיו בלונדון, החליט נמרודי להפוך את ישראל למוקד עסקיו. באותה עת נפלה לידיו חוברת של חברת "הכשרת הישוב". נאמר לו כי בנק לאומי מעוניין למכור את מניותיו בחברה, שהיוו 43 אחוז מהון המניות של הכשרת הישוב. על המכרז התחרו קבוצה בראשותו של איש העסקים ברנרד שראייר, וכן איש העסקים דוד קוליץ.

לפני שיצא מביתו להשתתף במכרז, אמרה רבקה, רעייתו של יעקב, לפרקליטו דאז אהוד אולמרט: "יש לי הרגשה טובה בקשר לעסקה הזאת. קנו את החברה. אני רוצה את יעקב בארץ." נמרודי אכן זכה במכרז, וקנה את השליטה בחברה תמורת כ-26 מיליון דולר.לאחר שחתם על העסקה, התקשר נמרודי לבנו עופר בהרווארד וקרא לו להפסיק את לימודיו ולשוב לארץ כדי לנהל את החברה. כעבור מספר ימים קיבל יעקב מכתב מהמרצה של עופר, פרופ' ג'ון ויטני, שהפציר באב לאפשר לבנו לסיים את לימודיו. "בנך עופר הוא תלמיד מבריק, ותהיה זו טעות לטווח הארוך אם לא יינתן לו להשלים את לימודיו", כתב המרצה.וכך, למרות רצונו להפקיד את מושכות הניהול של החברה המשפחתית החדשה בידי בנו מוקדם ככל האפשר, נענה יעקב לבקשת הפרופסור מהרווארד, והמתין עד שבנו יסיים את לימודיו, תוך שהוא מעדכן אותו באופן שוטף בכל הנעשה בחברה. ככל שהעמיק יעקב נמרודי ללמוד את החברה שרכש, גילה כי מדובר בחברה המשופעת באוצרות נשכחים. לאחר שלמד את תולדות הכשרת הישוב, אף חש גאווה גדולה על כך שהוא ומשפחתו הפכו לחלק מחברה בעלת מורשת מפוארת.

במקביל, הקדיש נמרודי מאמצים ומשאבים רבים לפיתוח מתקן להתפלת מים המבוסס על אנרגיה גרעינית, הן בברית המועצות והן בישראל. בשל שיקולים פוליטיים שונים לא יצאו פרויקטים אלה לפועל. למרות זאת, הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם האקדמיה הרוסית למדעים, בזכות מאמציו לקידום שיתוף הפעולה הכלכלי-מדעי בין ברית המועצות לישראל. נמרודי סייע רבות לעלייה מברית המועצות, בין היתר באמצעות חכירת מטוסים שהביאו עולים ישירות לישראל בלי הצורך בחניות ביניים באירופה.

עופר נמרודי, מנכ"ל חברת הכשרת הישוב, נולד בשנת 1957 בעת שליחותו של אביו יעקב כנציג המוסד באיראן. משחר ילדותו התלווה לאביו במסעותיו ובפגישותיו העסקיות, וזכה להכשרה חובקת-כול לתפקידו העתידי בראשות החברה. הוא סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות יתרה. את התמחותו ביצע תחת הדרכתה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז ומי שהיתה לאחר מכן מבקרת המדינה, השופטת מרים בן פורת, ולאחר מכן התמחה אצל פרקליטת מחוז תל אביב (אזרחי), עו"ד נעמי שטרן. בהמשך קיבל תואר שני במנהל עסקים בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד.

על היזמות: לדעת ליהנות ממלאכת הטיפוס על ההר נמרודי מעיד על עצמו כי הוא יזם מלידה - ממש כמו החברה שהוא עומד בראשה."הכשרת הישוב תמיד היתה חברה יזמית," אומר נמרודי. "היא הגשימה את המפעל היזמי הגדול הראשון בתולדות העם היהודי - מפעל ההתיישבות בארץ ישראל, עסקה ברכישת קרקעות בפלשתינה ובהקמת הבית היהודי של עם ישראל - ציונות לשמה ובלי מרכאות."לאחר דורות של בעלות העם היהודי על הכשרת הישוב באמצעות מוסדותיו השונים, הופרטה החברה ונרכשה על ידי משפחתי, ומאז אני מנהל אותה על פי ערכי יזמות מובהקים."שמעון פרס, מגדולי המנהיגים של ישראל וכיום נשיא המדינה, טבע את הביטוי הבא בבואו לתאר את פועלו של אבי: ´רק אנשים פנטזיונרים מצליחים להגיע להישגים פנטסטיים.´ ואכן, יזם אמיתי הוא קודם כול אופטימיסט, המאמין ביכולת שלו ושל האנשים סביבו לטפס על ההר. הוא נהנה ממלאכת הטיפוס; סובל אמנם בדרך, לא ישן בלילות - אבל כשהוא תוקע את הדגל בפסגת ההר הוא מרגיש מאושר."נכון, עלולות להיות מהמורות בדרך, אך יזם אמיתי הוא גם מי שיודע לחלץ את העגלה מהבוץ. יזם שלא חווה כישלונות אינו יזם אמיתי."יזם הוא גם מי שיודע לזהות ולנצל הזדמנות שאחרים אינם מזהים. הוא רואה למרחוק, מזהה תהליכים שעשויים להתפתח בעתיד ומוכן לקבל החלטות בתנאי אי-ודאות. לדוגמה - לקבל השראה מההצלחה שלפרויקט שלנו בישראל, קניון שבעת הכוכבים, ולהחליט להעתיק אותו למדינות שקשה לפעול בהן בשל קשיי שפה, הבדלי מנטליות, תשתיותחסרות וסיכונים בלתי ידועים. דוגמה נוספת: לראות מגרש מכוסה גרוטאות בלב בוקרשט, לחלום שיהפוך לשכונת מגורים מפוארת עם אלפי דירות וילדים משחקים בגינות ומוסיקה בוקעת מהחלונות, ולממש את החלום- זו יזמות.

נמרודי מדגיש: "המוצרים האמיתיים שלנו אינם בטון, ברזל ואלומיניום. אנו מייצרים מוצר סביבתי אסתטי, שמצטיין בהנדסת אנוש. כך לדוגמה, בפרויקט מיל-יון שבוורשה, פולין, הכולל הקמת 1,600 דירות, איננו מוכרים דירה בלבד, אלא סביבת מגורים איכותית, הטובלת בירק ומפותחת טכנולוגית. אנו מקדישים הרבה תשומת לב לנושא הארכיטקטוני. איכות החיים של הדיירים והנאתם המושלמת מסביבת מגוריהם עומדות בראש מעיינינו."

קבוצת הכשרת הישוב נמנית על החברות המובילות בישראל בתחום הנכסים המניבים. היא מצטיינת בניסיון עשיר, במקצועיות, ביכולת כלכלית ולא פחות מכך במעוף ובמקוריות.

הכשרת הישוב מתמקדת בתחום הנדל"ן, בקניונים ובפארקים לוגיסטיים ופועלת בנוסף בתחומי האנרגיה, המלונאות ופרסום החוצות.

הקבוצה פועלת כיום בעיקר בישראל, פולין וקנדה.
שטח הנכסים המניבים בארץ ובחו"ל עומד על כ-460 אלף מ"ר והקבוצה היא בעלת עתודות קרקע היסטוריות באזורי ביקוש בישראל וגם בחו"ל.

הכשרת הישוב נוסדה באנגליה ב-1909 על ידי ההסתדרות הציונית, כמכשיר לרכישתם ופיתוחם של מקרקעין בארץ ישראל. ב-1953 היא נרשמה כחברה ציבורית ומאז נסחרות מניותיה בבורסה.

בעלי המניות: באוקטובר 1987 עברה השליטה בחברה לידי משפחת נמרודי, המחזיקה ב-74% ממניות החברה, בעוד קבוצת אקסלנס וקבוצת הפניקס מחזיקות, כל אחת, ב-8% מהמניות.

במשך השנים התמקדה הכשרת הישוב במספר תחומים שאותם היא מנהלת בהצלחה מרובה. היא פועלת כיום במישרין ובאמצעות חברות מוחזקות במספר תחומי פעילות:תחום הנדל"ן - השכרה, ניהול וייזום של נכסים מניבים בישראל, בקנדה ובפולין – ביניהם מבני תעשייה, מחסנים לוגיסטים, מרכזי מסחר וקניונים. כמו כן, עוסקת החברה בבניה למגורים, ייזום ניהול ומכירת דירות בישראל, בפולין, ברומניה ובקנדה.

תחום המלונאות – בעלות וניהול רשת בתי מלון ברחבי הארץ. פעילות זו מתבצעת באמצעות מלונות הכשרת הישוב - חברה ציבורית שניירות הערך שלה נסחרים בבורסה, והיא הבעלים והמפעיל של רשת בתי מלון תחת המותג "רימונים".תחום תשתיות ואנרגיה – חברת הכשרת הישוב אנרגיה הפועלת בתחום חיפושי גז ונפט.תחום פרסום החוצות – רפיד ויז'ן.

הכשרת הישוב מזהה את תחום ההתחדשות העירונית כמנוע צמיחה משמעותי לקבוצה, ומקימה את חברת הבת להתחדשות עירונית. מאז, החברה מקדמת עשרות פרויקטים בהיקף של אלפי יחידות דיור, מחיפה והקריות ועד באר שבע, תוך שמירה על הערכים והסטנדרטים הקפדניים של הכשרת הישוב.